מהסוף להתחלה …

שורשים וקברים – פרק אחרון וסופי

היום לפני שמונה שנים נפטרה אמי  שאותה ניסיתי למצוא בעירה האהובה וורשה

אמא ואני

(הדבר המוזר הזה שעל ראשי נקרא קוֹקָרְדָה – והוא מופיע תמיד על ראשה של כל ילדה פולניה מבית טוב )

 

נסענו לשישה ימים לוורשה ואיכשהו בלי שנכוון זאת מראש התנהל מסענו מהסוף להתחלה;  מהגילוי העצוב כל כך  של מכתבי הבקשה להצלה לקרוביהם בחו"ל , שששלחו סבא שלנו ואח של אבא דקות אחדות לפני הקץ ,  ביומנו הראשון, אל איתור שרידיו העלומים של הבית ברחוב נובוליפקי 54  ביומנו השני ומשם אל תיק הסטודנט עב הכרס על שפע מסמכיו המקוריים שהפיחו חיים בשנותיה הנעלמות של אמא שלי באוניברסיטה ע"ש יוזף פילסוצקי והתגלו לנו ביומנו השלישי.

ביום הרביעי החלטתי לאתר גם את המקום בו שכנה הגימנסיה לבנות של הגברת פרלה זקסובה.  שהרי בביקור הראשון ההוא לא את וורשה עצמה ביקשתי לגלות  אלא את אמא שלי, אמא שלי בוורשה שלה, וורשה של מחוזות האושר שלה , ורשה של לפני הספירה.

בהסתמך על הגוגל זו הייתה כתובתה של הגמנסיה

(Prywatne Gimnazjum i Liceum Perli Zaksowej  (1891-1940

Warszawa ,  ul. pl. Krasińskich 1

כשהגענו לכיכר הקרשינסקים גילינו שאת הכיכר מפאר  היום  בניין בית המשפט  העליון ובחזיתו המצבה לזכר מרד ורשה – ההתקוממות ( שנכשלה ) של המחתרת הפולנית נגד צבא הכיבוש הנאצי , שבעקבותיה נחרבה וורשה כמעט כליל .

"מאיפה הגברות ?" שאל אותנו נהג המונית שהסיע אותנו לשם  וכשהשבנו לו " מישראל " הציע לנו מיד רשימה ארוכה של אתרים הולמים לתיירות יהודיות מישראל שכמונו  וכשהודינו לו בנימוס וכבר חשבנו לוותר ולשוב אל המלון אמר   " ובבית הקברות היהודי כבר הייתן ? הוא נמצא פה קרוב " האמת היא שתיכננו לבקר בו ביום המחרת, כלומר ביומנו החמישי והאחרון בעיר ( טיסתנו חזרה לישראל יצאה בשעות הבוקר של היום הששי )  אבל נהג המונית היה חביב ביותר וחשבנו  " מה כבר יכול להיות ? נבקש שימתין לנו רגע , נעבור שם היום לביקור קצרצר ומחר נחזור לארוך יותר. "

השעה הייתה ארבע ושלושים כשירדנו מהמונית בפתח בית הקברות היהודי אוקופבה. משעות הפתיחה הרשומות על השער התבשרנו שבית הקברות עומד להיסגר בחמש . מעבר לגדר, עד להיכן שהעין משגת ,  עצים גבוהים ירוקי עלווה מסוככים על לוחות אבן אפרפרים מכוסים טחב ירוק קטיפתי . מצידו האחד של השער ראינו בית קטן  דמוי בקתת איכרים ומצידו השני , על שביל הכורכר שמעבר לסורגי הברזל , שועל  כחוש ובפיו נתח בשר מדמם. גבר ואישה שיצאו מפתח הבקתה סקרו אותנו במורת רוח  "יש פה איזה שועל..   "  אמרנו ,     " שועלה, " ענה הגבר ביבושת, "  שלנו , יש לה גורים ."

ומיד הוסיף " סוגרים פה בחמש. המזכיר יצא לרגע . תיכף ישוב "    בעודנו תוהות האם לחזור על עקבותינו הופיע המזכיר  , גבר צעיר ,כיפח , חבוש כובע מצחיה אפור, שבלי להישיר אלינו מבט סימן לנו להצטרף אליו. הוא  הוליך אותנו בצעד מהיר וענייני אל חדרו בעמקה של בקתת זוג שומרי הסף , התיישב אל שולחן כתיבה רעוע שעמד בפינה , הניח את כריות כפות ידיו בעמדת המתנה מול מקלדת המחשב המיושן  ועדיין בלי להעיף בנו מבט  אמר  :   " יש שֵם ? אולי תאריך פטירה? "

על הקיר מעל לראשו הרכון אל הצג היה תלוי צילום ממוסגר ( ראה מצגת ) של שלט הרחוב שבו גרנו , דני הילדים ואני , כשחזרנו ארצה מהולנד – ועידת קטוביץ . " ניסים ונפלאות כל המסע הזה, " חשבתי,      " נסים ופלאים!!  מה לשלט הזה ולבית הקברות ולאיש הזה הרכון כאן על מחשבו ? "   מובן ששאלתי אותו ורק אז הרים אלי את עיניו, הביט בי לראשונה בחיוך ואמר: " קיבלתי במתנה.  ממבקרים.  אני מקטוביצה, את מבינה ? "  בטח הבנתי –  שהרי נסים ונפלאות המסע הזה, נסים ונפלאות !

סבא משה פנחס שוויצר ,  נפטר ב 1919  – כך כתבה מניה דודתנו בפולנית מאחורי הצילום שלו שירשתי ממנה . איזה מזל שאני קוראת פולנית. בזריזות הקליד האיש את שמו ואת שנת פטירתו של סבא רבא שלנו ומיד זרחו פניו . כן, כן , הוא כאן הוא כאן, אמר , וגם אשתו כאן . יש לכן קרובים נוספים פה בבית הקברות  ?    דודתנו, אמרנו, פלה ריינדורף, נפטרה לפני פרוץ המלחמה  כך שגם היא כאן בוודאי.  ואכן במהירות נמצאה גם דודתנו בקרביו של המחשב של האיש המופלא ההוא . " לא תאמינו , אמר בהתלהבות , " שלוש מאות אלף קברים יש כאן בבית הקברות וכבר כמה שנים שאני ממפה ורושם אותם  אחד אחד במאגר . כבר  רשמתי מאה אלף עד היום אבל אילו באתן לפני חודשיים , למשל, לא הייתי יודע היכן נמצא קברה של דודתכן. רשמתי אותו רק לפני חודש "

הוא הציץ בשעון שמעליו – המחוג התקרב לחמש  ' ערב שבועות היום, אמר , מחר חג  ובית הקברות סגור כמובן, אבל אם תחזרו בששי בבוקר אלווה אתכן לקבריהם.'

 

 

מצגת זאת דורשת JavaScript.

איש חביב היה האיש ההוא . כשאמרנו לו שאנחנו טסות לארץ ביום ששי קם בחיפזון ממקומו ואמר:  'בואו איתי' .    וכך רצנו אחריו בערב שבועות  ( גוֹיוֹת שכמותנו –  צאצאותיו של רב סבנו העבדקן , רבי משה פנחס בר' מאיר צבי הלוי שווייצער,  נין ונכד להגאון בעל מאיר נתיבים​ ,  ​חוטר מגזע מהר"ש  ונצר משרשי הרמ"א , ככתוב על מצבתו , התהפך בלי ספק בקברו לשמע הבורות הנוראה של נינותיו ) וביקרנו בחלקת הגברים , שבה קבור היה רבסבנו  משה פנחס, ובחלקת הנשים  הנפרדת, כמנהג החרדים,  שבה נחה מנוחת עולמים בקברה סבתא רבתא שלנו : " אשה צנועה חשובה והישרה במעשי צדקה וחסד עשתה כל ימיה הדריכה בדרך הישר את בניה – מרת מרים לאה לאה, בר' יצחק, אשת ר' משה פנחס שווייצער – נפטרה בשנת תרס"ו ( 1906) , כחרוט על מצבתה . ורק את קברה של דודתנו לא הספקנו למצוא בשל  החשיכה שהחלה  לרדת וערב שבועות שהתקרב .

 

warszawa + 107

סבא רבא נפטר לפני מאה ושלוש שנים   – ב 18 לפברואר 1919 על פי הכתוב באתר בית הקברות שהועלה לאחרונה לרשת  http://cemetery.jewish.org.pl/id_108795/info

היום, לפני שמונה שנים , ב 22 בפברואר  2008 ,   נפטרה בתו פולה, אמא שלי , שאת עקבות צעדיה ניסיתי לגלות בעיר וורשה –  גן העדן האבוד שלה.

לזכרה

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המשך – אמא שלי והאוניברסיטה על שם יוזף פילסוצקי

…אחרי שסיימנו את ענייננו במכון ההיסטורי היהודי יעצה לנו הארכיונאית החביבה לגשת אל הבניין ממול – רב קומות חדיש שנבנה על חורבותיו של בית הכנסת טלומצקה  –  ׳ שם, ׳ אמרה , ׳שוכנת המחלקה לגיניאולוגיה יהודית שלנו . יש לנו שם גם קולגות דוברי עברית ואולי יימצא לכם שם מידע נוסף ׳

http://www.jhi.pl/en/genealogy

ואכן, במשרד הקטן הגדוש בתיקיות וספרים  שבקומת הקרקע פגשנו את הקולגה שלה דובר העברית  –  מתן שפי מירושלים שמתגורר זה שנים אחדות  ביחד עם אשתו, אמנית עיצוב ישראלית , בוורשה

  •                            למתעניינים – אני מצרפת את כתובת הבלוג של מתן – וממליצה עליו בכל ליבי
  •                             https://mymotherstongue.wordpress.com/about/

 

אבל דווקא הפולנית שבפי , זו שהתביישתי בה כל ימי ילדותי , היא שהובילה אותי כמו החוט של אריאדנה במסע לגילוי אטלנטיס האבודה שלה.

' ומאיפה הפולנית הטובה של הגברת ? ׳ שאלה אותי אחת העמיתות הפולניות של מתן.   מאמא שלי . אמא שלי הטהרנית  לשפות, אמא שלי שהתרבות האירופית והפולנית,  על ספרותה ושירתה  והשפה הפולנית העשירה שלה הגדירו עבורה את זהותה  והיו האוצרות היחידים שיכלה להעניק לבתה היחידה, התעקשה  שאקרא את כל הספרים החשובים בעיניה ואדבר גם פולנית צחה למהדרין. אני, שטרחתי עד כמה שיכולתי להיראות ולהישמע צברית , התקוממתי ; היא דיברה אלי בפולנית ואני עניתי לה בעברית . כל זאת סיפרתי לחוקרת הפולניה ההיא וגם הוספתי, לשאלתה, שאמא שלי סיימה כאן בוורשה את הגימנסיה הקלסית של הגברת זקסובה ואחר כך, בשל הלטינית הטובה שלה, למדה משפטים באוניברסיטה על שם פילסוצקי ואת כרטיס הסטודנט שלה משם שמרה ונצרה עד יומה האחרון אף שלפולין סרבה תמיד לחזור.         ״ את יודעת?  ארכיון האוניברסיטה  נשתמר במלחמה ״ אמרה לי העמיתה בהתרגשות , ״  כדאי שתגשי לשם ואולי תמצאי משהו על אודותיה. ״   ומיד התקשרה למזכירות  האוניברסיטה כדי לשאול על  שעות הפתיחה.

 

במזכירות האוניברסיטה  שלחו אותנו אל הארכיון כללי ומשם נשלחנו הלאה, לארכיון הפקולטה למשפטים וכך עברנו בכל הקמפוס לאורכו ולרוחבו. בתקופת המלחמה סגרו הגרמנים את האוניברסיטה ועד 1944 שימשו בנייניה קסרקטין לצבא הגרמני. מאוחר יותר, בתגובה למרד וורשה, הפציצו הגרמנים את הקמפוס ו 60 אחוזים מבנייניו נהרסו. במסגרת השחזור הארכיטקטוני של העיר כולה,  שוחזרו גם כל המבנים החרבים באוניברסיטה  וכיום הם נראים בדיוק כפי שנראו בימיה של אמי. 

" פולה שוויצר ״ רשמתי בטופס החיפוש שקיבלתי מהארכיונאית. היא הקלידה בזריזות את השם שמסרתי לה וענתה בשלילה –   כבר פנינו ללכת כשלפתע קראה לנו לחזור – ״ אולי פסה ? יש לי פה פסה שווייצר , אמרה הארכיונאית , מה תאריך הלידה ? ״

בעלייה שלנו (״ בעלייה שלנו ״ , חחחח, אני  נשמעת באזניי כעת כמו הקרובים הזקנים שלנו, פעם ) החליפו את שמותינו הלועזיים בשמות עבריים , כדי שלא ייוותר בנו ולו שמץ מריחה של הגלות – כך  החליפו את שמי  ״אירנה פליסיה״  ( נולדתי חודשים אחדים אחרי שהסתיימה המלחמה וזה השם שבחרה  אמא שלי ופירושו :  שלום ביוונית – אירינה – ואושר בלטינית – פליסיה ) בשם העברי  ״ אירית ״ – שלמען האמת לא היה כל כך נורא . אבי בר המזל היה ונשאר יהודה  ואילו אמי  , ששמה בפי כל היה פולהת זכתה באולפן בשם ״פליאה״, שהיה שנוא עליה ביותר ובתעודת הזהות הייתה רשומה כ ״ פסיה ״,  שם שהיה שנוא עליה עוד יותר . הצעתי לה לא פעם לגשת למשרד הפנים ולהחליף אותו אבל היא סרבה ומעולם לא הבנתי מדוע.  שם , בארכיון האוניברסיטה, התברר כי פססה  היה בעצם שמה היהודי המקורי, השם  שניתן לה על ידי הוריה .

מרתפי הארכיון עמוסים וגדושים במסמכים ושעת הסגירה קרבה, לכן נקבעה לנו פגישה באחת עשרה בבוקר ביום המחרת.

פסה שווייצר אכן למדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה של ורשה על שם יוזף פילסוצקי – תיק קרטון עב כרס המתין לנו בבוקר המחרת במשרדי הארכיון ובו מסמכים וצילומים מקוריים – רעננים ושמורים כביום שנוצרו כמו לא ראה העולם מאז תויקו בו לפני שמונים שנה תמורות נוראות  וטלטלות מחרידות  –  מלחמות שהשתוללו , משטרים שהתחלפו  , הרג , הרס, אבדן , חורבן..

 

Scan 12Scan 13

תעודת הבגרות של אמי

Scan 14

טופס  הבקשה להתקבל לפקולטה למשפטים  באוניברסיטה שאליו מצורפים

  1. תעודת בגרות מהגמנסיה של הגברת זקסובה 2. תעודת לידה ( שמורה גם היא בתיק ) 3. הצהרה להתנהגות טובה ( מוסרית בלשון ההצהרה ?! ) 4. פטור משרות צבאי ( במקרה שלה – הסעיף מחוק כמובן ) 5. חמש תמונות 6. אישורי תשלום ואישורי בדיקה רפואית
  2. קורות חיים –  כתובים בכתב ידה של אמי שלא השתנה מימי בחרותה והוא מוכר לי כל כך:                  ״ אני , בת לדת משה  , נולדתי בוורשה ב 2 במאי 1914 , התחלתי את לימודיי בבית * בשנתי השישית , ב 1923 התחלתי את לימודי בכיתה ד בבית הספר היסוד ב…. , שאותו סיימתי ב 1928 המשכתי את לימודי בגימנסיה של הגברת זקסובה בוורשה , שאותה סיימתי ב 1932 , לאחר קבלת תעודת הבגרות נרשמתי למכון ללימודי מסחר ובסיום לימודי עבדתי במשרה אדמיניסטרטיבית, אך אני עדיין מייחלת לפנות לתחום האהוב עלי ומשתוקקת להתקבל ללימודי המשפטים. ״       על החתום – פססה שווייצר                                                                                                                                                                                                                                           * סבי היה בעל מנסרה וחוכר יערות לצורך עסקי המנסרה שלו – וכך, על פי סיפוריהן של אמי ואחיותיה, הן חיו שנים לא מעטות עם הוריהן ביער , מכאן כנראה הלימודים שהתנהלו בבית.                                                                                                                                             אמא שלי סיפרה לי לא אחת שבשנים בהן למדה באוניברסיטה הצטוו הסטודנטים היהודיים לשבת בצדו השמאלי של אולם ההרצאות ולאות מחאה הם עמדו  – למעשה ספרה  לי זאת כאנקדוטה – איך פעם ניגשה אל המרצה לפני השיעור כדי לשאול משהו וכשפנתה ללכת לעברו השמאלי של האולם אמר לה הפרופסור: אבל העלמה שווייצר – את פונה לאזור הלא נכון (שווייצר אינו בהכרח שם יהודי )  והיא , זקפה קומה והשיבה : ״ לא, אדוני הפרופסור , זהו האזור הנכון בשבילי. ״                                                                                            Scan 15Scan 17

 

 

 

 

 

 

והיו שם בתיק גם תעודות הסטודנט מכל שנות לימודיה ורשימות הקורסים  בחתימת הפרופסורים השונים תעודת הלידה המקורית שלה וצילומי השקים שהפקידה והאישורים הרפואיים  ממרפאת האוניברסיטה , שהיה עליה להביא בכל שנה ולכל מסמך מצורפים גם צילומים מקוריים  בספייה חומה , בסגנון אותם הימים, שלא בלו ולא דהו או הצהיבו , כמו אלה שהיו שמורים באלבומים של אבי .

אחרי התלבטות קצרה החלטתי להסתפק בצילומים שהכינה עבורי פקידת הארכיון ולהשאיר את המסמכים המקוריים של אמא שלי בארכיון האוניברסיטה – שם מקומם ואם שרדו בדרך נס עד היום ישרדו שם בטח עוד מאה שנים נוספת, לפחות וכך תשאר גם אמא שלי לנצח נצחים באוניברסיטה האהובה שלה על שם יוזף פילסוצקי בוורשה.

ישבנו עוד זמן מה על הספסל שמחוץ לבניין הארכיון כדי להתאושש מההתרגשות שאחזה בנו. בחורה שמנמנה ובלונדינית , כחולת עינים ניגשה אלינו ושאלה על הגלריה האוניברסיטאית . החמסה המוזהבת שענדה על צווארה עוררה את סקרנותנו והתחלנו לגלגל  איתה שיחה . היא סיפרה שהיא לומדת ערבית, אבל גם יודעת קצת עברית מילדותה בבית הספר היהודי, שאחותה גרה בחיפה אבל היא נוסעת  בקיץ ללבנון ולכן לא תוכל לבקר אותה בישראל .

כששאלנו אותה לשמה השיבה –  פולה .        

איך לא? 

 

 

שרשים וקברים 8 אמא שלי – והאוניברסיטה על שם יוזף פּילסוצקי

scan0012 (2)

כשאספתי את חפציה אחרי שנפטרה, לא מצאתי ביניהם את תעודת הסטודנט שלה.

בשנותיה האחרונות היא נשאה אותה איתה לכל מקום; בימים הייתה מסתירה אותה בין דפי הספר, שליווה אותה תמיד מכוחו של ההרגל, גם כשכבר הפסיקה לקרוא ובלילות הייתה מניחה אותה מתחת לכר במיטה.

מסמכים לאלפים בלו ואינם הרים של נייר נגרסו בשן הזמן – ורק תעודת הסטודנט של אמא שלי מהאוניברסיטה ע"ש יוזף פּילסודסקי בוורשה,  שתוקפה כבר עמד לפוג ב31 בינואר 1938, נותרה בכל זאת שרירה וקיימת  כדי להעיד על חייה האבודים של אמי .

והנה, דווקא כעת, כשנשלמו פרקי חייה של אמי , כאילו בלעה אותה האדמה. חיפשתי אחריה לשווא  בכל פינה אפשרית ולבסוף הבנתי שאמא שלי  לקחה אותה איתה גם לדרכה האחרונה – וכי איך תציג את עצמה בפני בוראה בלי המסמך החשוב המעיד על זהותה ?

שהרי כך בדיוק נעלמה שבועיים קודם לכן גם תעודת הזהות של אבי . בלילה שבו נפטר התבקשתי  להציג אותה במשרד בית החולים אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום מקום – לא בנרתיק העור הקטן שלו , הפּוֹרטפֶל, כפי שקרא לו אבא שלי , ולא במגירת המסמכים המסודרת להפליא בבית, לא בחדרו במחלקה הסיעודית ולא במזכירות בית האבות. לבסוף ניאות בית החולים לאמת את זהות הנפטר באמצעות רישיון הנהיגה הישן שלו ואני ויתרתי על החיפושים. הוא בטח לקח אותה איתו, חשבתי,  שכן איך יתייצב אבא שלי בשערי גן העדן בלי המסמך המזהה בכיסו ?  אבי הרי מעולם לא יצא מהבית בלי תעודת הזהות שלו

' ומה יהיה אם יבקשו ממני להזדהות ? ' היה אומר לי כשלגלגתי  עליו בשל כך.

' נו באמת,  מה יהיה ? , הייתי צוחקת, ' יאסרו אותך ? '

' תצחקי לך,תצחקי , ' היה עונה לי. ' למזלך אין לך מושג מה זה להסתובב בעולם בלי תעודות.'.

למזלי. אכן.

יש אומרים שכאשר אדם מת מיטלטלת נשמתו שבעה ימים תמימים הלוך וחזור בין ביתו לבין קברו ומבכה את גופה ורק אז היא עולה אל בוראה.

ואכן , כשתמו ימי השבעה על אבי מצאתי את תעודת הזהות שלו מונחת כתמיד במגירת שולחן הכתיבה שלו כאילו מעולם לא נעלמה.  ובתום ימי השבעה על אמא שלי התגלתה פתאום תעודת הסטודנט האבודה שלה חבויה בכיס סודר האנגורה השחור שבו כיסיתי את גופה בבית החולים, לפני שנפטרה.

 

 

 

a4f76762-5fef-44db-8968-3bdf2827fcd0

זו תעודת הזהות הפולנית של אבי , אותה קיבל ב 1930, כשהיה בן תשע עשרה. המקצוע הרשום בה : אצל ההורים          הוא נשא אותה בכיסו בכל נדודיו ושמר עליה מכל משמר  –  כשיצא ללמוד בוורשה וכשברח עם אמי בפרוץ המלחמה לחלק הרוסי של פולין ואחר כך כשנשלח למחנה העבודה בסיביר וכששוחרר והתגלגל לאוזבקיסטן ושוב, כשחזר לפולין ומשם  כשהמשיך עם משפחתו, קרי – אמא שלי ואני, לצרפת, ומשם  לישראל –  ועד היום היא שמורה היטב, כחדשה ונתונה באותה מעטפת פלסטיק מקורית שרצועת בד תפורה לה בשוליה.

כשאני חושבת כמה תעודות ומסמכים איבדתי אני במהלך שנותיי  אני מצטמררת ומקווה בכל ליבי שאבא שלי, ממקומו בשמיים , סולח לי על חטאי –  בדיוק כפי שסלח לי תמיד בילדותי על הבלגן הנוראי במגירות שלי בשולחן הכתיבה המשותף שלנו , ועל כל המפתחות שאיבדתי והמחברות שאת שוליהן המרוטים ניסה תמיד להחליק ועל השעות הארוכות שביזבזתי מדי יום , ועד היום אני מבזבזת, בחיפושים אחר חפצי הנעלמים מאליהם – "אני לא מבין אותך אירית ,"  היה אומר לי,  " שימי פשוט כל דבר במקום "  ולא הבין עד כמה לא פשוט לי לשים כל דבר במקום , אבל סלח לי , תמיד סלח לי – בשל האהבה ובשל מזגו הנפלא.

 

ורשה חרבה בתקופת מלחמה ועימה חרבו ונעלמו ארכיוני העיר השונים . לתומי חשבתי שמן הסתם חרב ונעלם גם ארכיון האוניברסיטה….    המשך יבוא

 

 

 

 

 

 

המשך – הבית ברחוב נובוליפקי

בהצטלבות הרחובות יאנה פאבלה ונובוליפקי – מאשר שלט בולט לעין כי הרחוב שאת שמו שמעתי כל ימי ילדותי ורגלי מעולם לא דרכו בו אכן קיים. בנייני המגורים שלאורכו זהים,  קומוניסטיים –  חזיתות מטוייחות בורוד אפרפר מתקלף , אינם דומים כלל לבתים בצילום מלפני המלחמה שגיליתי באינטרנט.  כמוהם גם הבניין הצמוד  לכנסיה, שמספרו כעת הוא נובוליפקי 20.

 

20unnamed

על המדרכה שלצידו קראנו קדיש מסידור התפילה הקטן של אבי שהבאתי איתי לוורשה, שהרי כך שמענו תמיד מפיהן של אמא שלי ואחיותיה  – קיר בית הוריהן נשק לקיר בית הכומר הצמוד לכנסיה

תמונה 2 (1)

מאוחר יותר גילינו בספר עב כרס על תולדות הגטו מפה שמצוינים בה מספרי הבתים כפי שהיו בעבר, לפני המלחמה. הבניינים המעטים ששרדו מסומנים בסגול ובהם כמובן הכנסיה, במספר 50 , לצידה בית הכומר במספר 52  ומכאן שבסמוך לו עמד פעם בית מס. 54 . על אותה קרקע עצמה שעליה עמדנו כשאמרנו קדיש!

warszawa + 049

שרשים וקברים 7 הבית ברחוב נובוליפקי

ורשה – נובוליפקי  54.

זו הייתה כתובת בית הוריהן של אמא שלי ואחיותיה. שם גרו עד שבגרו ונישאו. כך היא מופיעה בדפים המצולמים של ספר הטלפון של ורשה משנת 1934 ורשימת בעלי חשבונות השייקים בבנק הדואר משנת 1936 , שהביאה איתה שלומית מביקורה הראשון בעיר .

Szwajcer Mendel Nowolipki 54  –  tel 26538

שוויצרים נוספים  רשומים בדפים האלה , שוויצר יוינה ושוייצר בלה שוייצר אברם ושוייצר יקוב, שוויצר יז'י ושוייצר יוזף – האם מישהו מהם  קרוב משפחה?

מן המעט שסיפרה לי אימא שלי ידעתי שקיר ביתם נשק לקיר בית הקהילה ובית הספר הצמודים לכנסייה וכשהצמידה את אזנה אל הקיר בחדר השינה שלה יכלה לשמוע את נערי המקהלה שרים. ומניה אחותה  סיפרה שהייתה מסתתרת בגן הגדול שמאחורי הכנסיה כשרצתה להתבודד ולהתרחק מאחיותיה הטורדניות.

ואכן את הצילום הזה של הרחוב מ 1935 מצאתי  בויקיפידיה  בערך המוקדש לרחוב נובוליפקי בורשה , אחד מרחובותיה המוכרים  של העיר בשל כנסיית סנטה אוגוסטינה  השוכנת בו,

1024px-Ulica_Nowolipki_1935

וכך כתוב מתחת לצילום

Od lewej: kamienica nr 54 i 52, zieleń przed kościołem pw św. Augustyna

 משמאל – בית מס. 54 ובית מס. 52 , הצמחיה  בחזית הכנסיה סנטה אוגוסטינה

( אם אגדיל את הצילום, אולי יהיה אפשר לזהות את אחת האחיות לבית שוויצר בין הנערות המהלכות שם על המדרכה ? )

מכל הבניינים באזור הגטו נותרה רק היא על תילה, כנסיית אוגוסטינה הקדושה . ניצולה יחידה מההפגזות והחורבן, מתנשאת כמגדלור ענקי  באוקינוס החורבות שמסביב כדי להתוות גם לנו את הדרך  בבוא העת ,שנים רבות אחר כך,  ולסמן עבורנו את ריבוע הקרקע המדוייק שעליו עמד ביתם של הורי אמי ואחיותיה.

Augustyn

במלחמה נמצאה הכנסיה בתחומו של  של הגטו ובאין מבקרים נסגרה. ראש הכנסיה , האב פרנצ'ישק  גמקארק, והכומר ליאון וייצקוביץ נשארו לגור במקום. הראשון נורה בפתחה למוות ב 1943  ואילו השני נשלח ב 1942 למחנה גרוס- רוזן בעוון סיוע ליהודים ומת במחנה באוגוסט 1944. כך כתוב באנגלית ובפולנית בערך המוקדש לכנסייה בויקיפדיה.  בעברית אינני מוצאת על כך דבר.

לא פנינו מיד לרחוב נובוליפקי.

לפגישה שכזו יש להגיע לאט לאט ובהדרגה ; להתקדם  צעד אחר צעד בזהירות מרובה , על קצות הבהונות , מהקל יותר אל הכבד ממנו – מבית הכנסת נוז'יק אל הסמטאות והדוכנים הקטנים שמסביב להאלה מירובסקה,  השוק המקורה  שבו, לדבריה של שלומית, היה לאחת מקרובות משפחתנו דוכן של בדים. כך סיפרה לה אמא שלה,  שלמדה בצעירותה באורט והייתה תופרת מופלאה ומשום כך בוודאי זכרה והזכירה את הדודה ההיא בעלת הדוכן.

אמא שלי  דיברה בעיקר על  הגמנסיה שבה למדה ועל חברותיה לכיתה ועל השירים ומשחקי המילים שהיו מחברות זו לזו , אבל מעולם לא שמעתי מפיה דבר על אודות קרובי משפחה כלשהם, דודים או  דודות או בני דודות ואף לא על עניינים של יומיום. לפעמים הייתה  מציינת את אהבתו  הגדולה של אביה לאמא שלה  או נזכרת בסיפורי שלום עליכם באידיש שהיה נוהג לקרוא באוזניהן בארוחת הערב של ליל שבת   ובסוכנת הבית הנוצריה שהייתה מזדרזת מיד לשפות את הקומקום כשאביה היה רומז לה ואומר : "אח, אלמלא היה היום  שבת הייתי בחפץ לב שותה כוס תה  "       אנקדוטות ספורות , לא יותר. אני לא שאלתי ואמי לא סיפרה. אולי מפני שדי היה לה בשתי אחיותיה כדי להעלות איתן באוב את עולמן שחרב ונעלם וכאילו לא היה.

התנהלנו אם כן לאיטנו  עקב בצד אגודל אל ההאלה  מירובסקה, שגם היום מרובים בה דוכני הבדים, וממנה פנינו אל התיאטרון האידי כדי לקנות כרטיסים להצגה שהועלתה בו באותו ערב –  "אל נקמות " של שלום אש.

במבואת הכניסה לתיאטרון אווירה של פעם,  לפני …   וברחוב הסמוך לו , על הקיר , שורות באידיש מ׳הקטר ׳ של יוליאן טובים מלוות באיורים  חביבים

warszawa + 016
warszawa + 011

 אמא שלי הייתה מקריאה לי אותו בפולנית כשהייתי ילדה ואני יודעת עדיין לדקלם  את הבית הראשון שלו בפולנית.

כעת אני מקריאה אותו לנכדי בעברית . יוליאן טובים ומריה קונופניצקה ויאנוש קורצ'אק וקורנל מקושינסקי והנריק שיינקביץ – זה חלק קטן מרשימת סופרי החובה שקיבלתי מאמא שלי בילדותי והפקדתי  בידיו של הייקה הזקן שהיה מגיע לשכונת העולים בכפר סבא , חצרות הדר ב'  , עם קרון הספרייה הקטן  שלו  – ארגז עשוי לוחות אבץ  רתום  לחמור אפור סבלני . בשל ברית חובבי הספרות הטובה שכרת עם אמי הוא היה מרשה לי להחליף יותר משני ספרים בפעם אחת – זכות יתר אדירה ומצילת חיים באותם הימים לילדה יחידה להרבה מבוגרים עצובים.

בעודי כותבת שורות אלה מתברר לי שגם ברגע זה  אני מנסה לעכב ולדחות עד כמה שאפשר את הפגישה עם רחוב נוביליפקי  –    שדות האליסיום בהאדס של אמא שלי   וה׳עיר האסורה'  מבחינתי,

לכן אעצור כאן כעת ואמשיך בדרכנו לשם בפוסט הבא

המשך – פטרונם של הארכיונאים

האם אחרי שרשמו ותיעדו  את כל הפרטים הנחוצים להם שלחו הגרמנים את המכתבים המיורטים הלאה,  ליעדיהם? או שמא ערמו אותם בערימה גדולה והעלו באש, אותם ואת כל התחינות והתקוות שהתגלמו בהם ?

' ננסה גם לנדמן? ' מציעה הארכיונאית החביבה ." משפחתו של אבי מלובלין , " אני אומרת, "לא מוורשה. "  אבל היא כבר הקלידה בזריזות  את השם ולמרבה ההתרגשות  מתגלה לנו

שב 19 ביוני 1940       אלה לנדמן, מפולאבי, כעת ורשה, נובובליפקי 54/4

כתב ל

אברם מנדלמילך, אלמיבנטה ברוסה 45, דירה 3 , סן פאולו

 

אליהו לנדמן, אחיו הצעיר של אבא. סיפרו עליו שהיה טייס וקצין בצבא הפולני. ועוד סיפר לי אבא שלי שכשהגיעו השוטרים הפולנים אל בית הוריה של אמי  לחפש גברים צעירים  שישלחו למחנות העבודה – דחף אליהו את אבא שלי הצידה , ציווה עליו להסתתר, ניגש אל הדלת והודיע – אני הגבר הצעיר היחיד בבית הזה.

בדלי סיפורים, פירורי עובדות, קרעים קטנים מעופפים של זכרונות שמהם אני מנסה כעת לטוות  את הסיפור כולו  ויודעת שלא אצליח לעולם.

אין בידי אלא ערימה קטנה של מסמכים שהשאיר לי אבי, כמה אלבומים וקופסאות של תמונות , משפטים ספורים שנכתבו על גבי אחדות מהן, פרטים מספר בדפי העד, שמילאו בשנות החמישים באותיות עבריות מרעידות בידם הלא מיומנת ,  וכעת היתוספו אליהם, בשל  ( בגלל? בזכות?? )  תאוות הארכיונות הכפייתית של הגרמנים  כמה פרטים נוספים , שחור על גבי דף  מדפסת של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה שבפולין :

אלה – אליהו , או  אֵדֵק, כפי שאהב אבי לקרוא לו –  גר , אם כן, ביוני 1940 בבניין שבו גרו הוריה של אמי , ושעדיין לא נמצא בתחומי הגטו. רק כעבור ארבעה חודשים, ב 12 לאוקטובר 1940 , מוצאי יום כיפור,  ייתחמו הנאצים את אזור הגטו  ובית הוריה של אמי ימצא בתוכו גם הוא.

מוזר , אבל בדרך מקרה דווקא כעת,ביום שבו אני כותבת את הדברים האלה,  מוצאי יום כיפור.  74 שנים עברו מאז.

אברהם מנדלמילך מסן פאולו הוא  גיסו של אליהו , בעלה של אחותו יוכבד . שניהם היגרו לברזיל מיד לאחר נישואיהם בתחילת שנות השלושים.

על פי נתוני הארכיון, כתב אליהו כעבור חודשיים מכתב נוסף  לגיסו אברהם.

ב 12 לאוגוסט 1940     אלה לנדמן, מפולאבי, כעת ורשה, נובובליפקי 54/40

כתב ל

אברהם זליג מנדלמילך , רואה מריה ג'ואקינה 308 סובראדו, סאן פאולו ,ברזיל

האם לא קיבל תשובה למכתבו הראשון ולכן ניסה לכתוב לכתובת אחרת ?

אליהו.   יש לי שני בני דודים ושמם אלי, על שמו. אחיו הצעיר של אבי. קצין בצבא הפולני, וגם טייס, על פי המיתוס המשפחתי.

בדף העד שמילא אבא שלי אני מגלה שאליהו היה נשוי . שמה של אשתו היה פולה, כשמה של אמי.

אברהם, בן דודי , שהיה בן אחת עשרה בפרוץ המלחמה , זוכר היטב את בני המשפחה. אבל מעולם לא שאלתי אותו דבר ובפגישות המעטות שהיו לנו, בחתונות ובשמחות בעיקר, לא שוחחנו מעולם על אודות העבר. כעת, אחרי שחזרתי מורשה התקשרתי אליו וסיפרתי לו ש ' מצאתי את אלי ' ואז התחברו הקצוות. אבא סיפר פעם לאברהם שהוא פגש אחרי המלחמה את אשתו של אלי והיא סיפרה לו  שהם הצליחו בסופו של דבר לברוח לרוסייה. אבל כשהתברר לרוסים שאלי שירת כקצין בצבא הפולני הם הוציאו אותו  להורג. בקאטין. כך סיפר לו אבא שלי. לי הוא מעולם לא סיפר דבר ואני גם מעולם לא שאלתי – הרי כבר הייתי ישראלית, לא? וכבר השלתי מעלי את עור הגלות וכבר זקפתי את קומתי וכבר צעדתי בארצי קוממיות.

unnamed (5)

אבא המסכן. כל ימיו ליוותה אותו הידיעה על אודות גורלו הטרגי של אחיו . האם דיבר על כך עם מישהו ? האם חלם עליו בלילות ? האם מתחת למעטה ה'נורמליות' היציבה שלו ביעתו אותו רוחות הרפאים ? רגשי האשם ? האם משום כך העדיף לשקוע כל כולו במספרים ? האם ההקפדה הכפייתית שלו על ארגון ועל סדר הייתה בעצם ניסיון נואש למנוע מעולמו להתפרק ? האם הנוהג הבלתי נשלט שלו לשמור ולשמר כל מסמך שקיבל בחייו נבע בעצם מהצורך להוכיח,-לעצמו? –  שוב ושוב כי למרות שהכל וכולם נעלמו – הוא עדיין  קיים ?